תרגיל 8 - צבעים

רשת של לבנים ואפורים, הבתים מסביבי מקבלים חיים אחרי הגשם. כל מה שהיה אפור נהפך ללבן, כל מה שהיה צהוב חזר להיות חום, הגשם שוטף את ההתיישנות החוצה, נדמה שהסביבה צריכה לשתות כדי לשרוד.

גגות הרעפים הדהוים הכתימו לצבע בוהק מורקרו בידי הגשם, הקירות הירושלמים משילים את מעיל האבק שלהם ונהפכים ליצירות פסיפס. על המעקה שמולי מגיחים ניצני חלודה תחת הצבע המתקלף ואם מסתכלים מקרוב אפשר לראות גלקסיות בצבע ואת הכוכבים שמנצנצים מדי פעם כשהשמש יוצאת.

מרחוק חוטי החשמל מבריקים מהעור השחור החדש שלהם, הצטברו עליהם טיפות שמתחבאות מהגשם נאחזות חזק כדי לא ליפול. נהיה צפוף ואחת מחליטה לוותר ולקפוץ.

היא נוחתת בתוך עץ שקיבל נוכחות, הירוק קיבל עומק שמתאזן עם נגיעות חום צהבהב של שלכת.

הגשם חסר הצבע מחייה את כל השכונה מחדש.

תרגיל 9 - מעקב

"שלום, תרצו נרות לשבת?"

רגע של שקט, ראיתי שאף אחד מהאחים שלי לא מתכוון להגיב, אז אמרתי בנימוס:

"לא תודה".

היא בחנה אותנו בעיניים ינשופיות ממושקפות, הפרצוף העגול שלה הסתובב בצורה תזזיתית, והדגיש כל הברה כדי שחס וחלילה לא נפספס משהו ממה שאמרה.

היא העבירה את משקלה לרגל השנייה והמשיכה לדבר אלינו כמו אל ילדים קטנים.

"עכשיו היה יום הכיפורים. ואמרנו סליחות לאלוהים. צריך לעשות כל מה שהוא מבקש ולהדליק נרות לשבת...עדיף להתחיל עכשיו מאשר מאוחר יותר...אתם חייבים...אם לא.."

היא לבשה חולצה ארוכה,ומעליה ז'קט פרחוני, עם חצאית ארוכה, כמובן. על כתף אחת היה תלוי תיק בד שאני מניחה שהיו בו נרות. היא הייתה עגולה ורחבה, מהאנשים שבא לתת להם חיבוק. והייתי עושה את זה אם היא רק הייתה סותמת את הפה.

"...הכל בשביל אלוהים!"

היא סיימה את המונולוג

"בעזרת השם!" אחי השיב בזריזות עוקצנית.

היא הביטה בנו קפואה, כאילו חיכתה שאלוהים יכה בנו ונשנה את דעתנו.

הצלתי את השתיקה ברגע האחרון ואמרתי שוב

"לא תודה".

היא מצמצה, ויתרה עלינו והמשיכה לעבר שולחן אחר.

היא עברה בין השולחנות בקפדנות, שורה שורה. כל צעד היא עשתה במאמץ רב, מדדה מרגל לרגל והתיק אחריה. נחושה בדעתה לשנות את העולם, או לפחות את רחבת האוכל בקניון,

שכל אוכלי המקדונלדס יניחו תפילין!

תרגיל 7 – אנשים מדברים

"אתה עובד, אתה לומד, מה עוד אתה רוצה?" אמר רפאל

"אני רוצה.. אני רוצה להרגיש יותר טוב" השיב עידן

רפאל היה רזה וצנום עם שיער קצר, החולצה שלו הייתה הפוכה והוא לבש סנדלים מעור בצבע חום.

"אם אתה רוצה להגיש יותר טוב, בשביל זה יש קוקאין" הוא אמר.

עידן הביט בו במבט מהורהר, וחזר להסתכל לכיוון הנסיעה.

עידן לבש גופייה ארוכה שהציגה את כל הקעקועים על הידיים שלו, וחצי הסתירה את הקעקועים שעל הצלעות שלו. היה לו שיער ארוך עד הכתפיים והסתירו חצי מהפנים שלו.

רפאל צחק "נו אני סתם מסתלבט עליך, מה עם הרצינות, אחי?"

"סתם, נראה לי שיסגרו את המפתח" אמר עידן

"נו אז אתה לא יכול לברמן במקום אחר?"

"לא ככה..."

הרמקולים באוטובוס הכריזו בקול מונוטוני "התחנה הבאה ז'בוטינסקי פינת ביאליק".

"טוב זה עוד שתי תחנות, תקשיב זה מיקום אדיר! יראו את זה מקילומטרים!" רפאל אמר בהתלהבות.

"כן הולך להיות כיף" אמר עידן

"תגיד איך בדירה החדשה?" שאל רפאל

"סבבה, נראה לי השכנות חושבות שאני פסיכופת או משהו.." אמר וגיחח

"מה למה?"

"סתם ניקיתי את הדירה ופתחתי את הדלת כדי להוציא את המים, ואתה יודע איך זה, אז הייתי רק עם תחתונים ובדיוק הן פתחו את הדלת. כולן מאופרות וזה... יוצאות קיצר."

"גם לא בדיוק דיברתי איתן אז זה מין מצב מוזר שאנחנו מזהים אחד את השני אבל לא אומרים שלום... באמצע כזה."

"כוסיות?" שאל רפאל

"בסדר" השיב עידן בקול מעוצבן

"התחנה הבאה..." האוטובוס קריין

"טוב יאללה יורדים, אל תשכח את השקית!" רפאל צעק

עידן תפס את השקית ומיהר לצאת מהאוטובוס, השקית רשרשה כשהפחיות בפנים הכו אחת בשניה. רפאל כבר רץ קדימה ונכנס לסמטה שבין שני בניינים, עידן נאנח ורץ בעקבותיו.

הם נכנסו מאחורי הבניין וטיפסו על גדר ישנה כדי שיוכלו לעלות על גגון קטן. עידן הרים את רפאל למעלה ורפאל שלח לו יד שיעלה גם כן. הם טיפסו על עדן של חלון וקפצו לחלון השני, שם הם הגיעו ללסולם, כנראה למקרי חירום וטיפסו עד שהגיעו לקצה. למעלה הם הגיעו לחור בין שני בניינים, כמה מטרים של בטון וקיר שפונה לכביש הראשי.

עידן שכב על הרצפה מתנשף ורפאל עמד והסתכל על הנוף. כל העיר נפרשה לפניו והוא יכל לראות אפילו את הים. הוא ראה שורות אינסופיות של בתים ומדרכות הכל ביחד הצטבר לגוון אפור, השמיים היו סגולים והשמש בעיצומה של השקיעה. מלמטה נשמעו קולות הצפצופים של המכוניות והוא יכל לראות כמה אנשים הולכים על המדרכה, הוא כמעט התפתה לירוק עליהם.

עידן הרים את ראשו מהרצפה להסתכל, "וואו זה מעולה!" אמר בהתלהבות ועם הרבה אויר.

"טוב יאללה נעשה את זה מהר שלא יתפסו אותנו" זרק רפאל

"יאללה, אני עם האדום"

הם הוציאו את הפחיות מהשקית והתחילו לרסס על הקיר, להוסיף את הגוון שלהם לאינספור הצבעים האחרים.

תרגיל 5 – אני מביא כל מה שאני מוצא

ערן ישב ברכב שלו ושתה בקבוק בירה. השעה הייתה שעת ערב, הוא לקח שלוק והציץ מהחלון לעבר הבית שלו.

היא בטח מקלחת אותם, חשב.

הוא בהה שעה ארוכה במד הדלק ונזכר איך כשהיה בן 22 הוא ובועז נתקעו בלי דלק באמצע הדרך. ואיך שהאוטו נתקע בדיוק ליד מסעדה, ובועז החליט שזה סימן ושהם צריכים להשתכר ולהעביר את הלילה באוטו.

עכשיו המיכל היה מלא.

לפחות אני לא בוגד בה, חשב ולקח עוד שלוק מהבירה בדיוק כשהטלפון צלצל.

ערן נבהל, שפך קצת בירה על המושב והפיל את הפלאפון על הרצפה.

"שיט" אמר והרים את הטלפון.

על הצג הופיע השם שלה.

"הלו" ענה

"נו איפה אתה?"

"אני כבר פה, אני בדיוק חונה ובא"

"טוב ביי" אמרה וניתקה.

במהירות הוא אסף את הדברים שלו יצא מהאוטו וסגר אותו. הוא הלך לכיוון הבית כשנזכר שהבקבוק בירה עוד ביד שלו, הוא חזר אחורה וחיפש, לקח שלוק אחד גדול ושם אותו ברישול על הקיר ליד הפחים.

הבקבוק התנדנד כמה פעמים עד שבסוף התייצב, ונשאר חצי מלא עד הבוקר.

תרגיל 4 - קול הכרך

צומת,מכונית צופרת, אוטובוס מגיע ברעם מהדהד,רעש הפדלים של זוג אופניים והצפצוף הקטן של הפעמון. ברקסים של מכונית חורק ומפלח את האויר, אופנוע עובר ושני הנוסעים שעליו מפטפטים בציוצים קטנים מתחת לכל הרעש. עוד אופנוע שעוצר רכב כדי לבקש כיוונים, אחד ליד השני הם חוסמים את הכביש ויוצרים שרשרת של צפירות שממלאה את הרחוב בקול הנוזף שלה.

חריקות, עוד אופניע עם מנוע מקרקר באפקט דופלר נעלם ולפתע רגע של חסד, שקט.

שלא נמשך הרבה זמן בגלל חלון שנפתח בדפיקה כואבת ואיש צווח ממנו, כי ברחוב הזה אפשר. עוד צפירה, עוד מכונית, הרכבים נכנסים לקצב, כל אחד בסולם אחר מהווים את הפראיות של התנועה. שני אוטובוסים משלימים את קולות הבס המתנשפים של התזמורת הלא מסונכרנת הזו. האוודי פוצחת בסולו של האמא של הנהג שהעז לעצור באמצע הדרך ולחסום לה את הדרך, ולקינוח סרנדה של אמבולנס שבאמת מאחדת את היצירה ביחד.

מתישהו הסימפוניה תיפסק אבל בינתיים אני רק שמחה שהחדר שלי פונה לרחוב הפנימי.

תרגיל 3 - ממעוף הציפור

אני אוהבת להסתכל דרך חלונות. במיוחד עכשיו כשאני בקומה 10 מחכה למאמנת שלי כי הקדמתי. החדר עצמו קטנטן, יש בו מקום בדיוק לשתי כורסאות ושולחן. אבל אני מרגישה כאילו יש פה מרחב אינסופי. כל הממהרים הקטנים הולכים למטה, שליח על אופניים עובר מהר וכמעט פוגע בבחורה, שברגע האחרון זזה ימינה ונאחזת בעמוד כדי לא ליפול.

היא תבקש ממני לשתף ולא בא לי.

איש אחד יוצא למרפסת בבניין ממול, הוא מצית סיגריה ומעשן. זה כיף כי אפשר להסתכל על אנשים בלי שהם יודעים בכלל, בלי הרמאויות המזויפות שצריך לעשות כשכולם באותו מפלס. מעניין אם ככה מרגישים אנשים שמסתכלים דרך מראה חד כיוונית. בכל מקרה, הגובה נותן לי להיות רחוקה מהכול, להסתכל על הכול מזווית אחרת. להיות רחוקים מהסכנה. לא מצליחה להבין אנשים שמפחדים מגבהים, כל כך יפה פה.

זה נחמד למעט זמן. יש שיר שנקרא "Such Great Heights". הוא אומר שם - "But everything looks perfect from far away," שהכול נראה מושלם מלמעלה, במיוחד מהמזגן. אבל כשנמצאים למעלה גם נורא קל להעלים עין מכל הדברים ה-עכשיו עוד יותר קטנים- שלא בא לנו לראות. ולא להתמודד עם שום דבר, להרגיש כמו אלוהים, כמו צופה טלויזיה בקהל של החיים.

"אופיר? את מוכנה?".

https://www.youtube.com/watch?v=0wrsZog8qXg

תרגיל 2

בפינת הרחוב יש פח זבל.

יום ראשון -

הפח מלא, לידו יש קופסת קרטון. אני מחליטה להציץ. הקופסה מלאה במגזינים ישנים, "לאישה",""GO, ו"פנאי פלוס". אני מוציאה אותם ומתחת מוצאת שלוש מסגרות של תמונות. המסגרות ריקות ואחת מהן שבורה. מעניין אם בכוונה או בטעות. מאחוריי אני שומעת כלב נובח, כנראה מה- "כלבתול של אלונה". שתמיד חשבתי שהוא שם קצת משונה. אני מבינה שהכוונה הייתה שהשם יהיה שילוב של כלב וחתול, אבל בקלות רבה מדי אפשר להפוך את השם ל- כל בתול. וגם אורות הניאון שזוהרים בלילה לא עוזרים במיוחד. מתחת למסגרות יש מילון עברי- רומני. כנראה שהם לא צריכים רומנית יותר.

יום שני -

הפח זבל ריק הפעם, עכשיו אני שמה לב שעל מסגרת העץ שלו כתוב משהו במרקר דהוי. "חן ורותם היו פה!!!". מעניין. הם היו בתוך הפח או לידו? ובלי קשר למה לכתוב את זה על פח. אולי הפח מוביל למנהרה תת קרקעית? ואם כן אז לאן היא מגיעה? אני מתקרבת כדי להסתכל, אבל מבפנים יש רק פחית קולה וכמה נמלים.

יום רביעי -

ארונית מפורקת בצבע לבן עם ידיות כחולות, מגירה אחת עקומה. כמה ספרים מאובקים בשקית, ובריכה מתנפחת. כמה מכוניות עוברות בכביש. מכונית אחת עוצרת ומחכה למישהו. בפנים יושב גבר בן 50 בערך, הוא לא שם לב שאני מסתכלת עליו ומחטט באף.

יום חמישי -

יש פקק ברחוב, כולם מצפצפים מנסים לנווט בין המכוניות כדי להגיע לגן הילדים. בין צפצוף לצפצוף שומעים מרחוק רעש הילדים. לא מודעים לשיירת העצבים שנמצאת בחוץ. חתולה מבוהלת רצה ומוצאת מחסה בתוך הפח. הארונית עדיין פה, מישהו חיטט בשקית הספרים והשאיר אותם זרוקים על המדרכה. אז חן ורותם הן חתולות?

יום שבת -

שקט. אין אנשים. אפשר לשמוע את הרוח בעלים. הפח עומד באותו מקום, רק שעכשיו הוא לא לבד ולידו מונחת מכונת כביסה, מאיפה שאני יושבת הם נראים באותה צורה. נראה לי שהמכונה מקולקת.