"שלום, תרצו נרות לשבת?"
רגע של שקט, ראיתי שאף אחד מהאחים שלי לא מתכוון להגיב, אז אמרתי
בנימוס:
"לא תודה".
היא בחנה אותנו בעיניים ינשופיות ממושקפות, הפרצוף העגול שלה הסתובב
בצורה תזזיתית, והדגיש כל הברה כדי שחס וחלילה לא נפספס משהו ממה שאמרה.
היא העבירה את משקלה לרגל השנייה והמשיכה לדבר אלינו כמו אל ילדים
קטנים.
"עכשיו היה יום הכיפורים. ואמרנו סליחות לאלוהים. צריך לעשות כל
מה שהוא מבקש ולהדליק נרות לשבת...עדיף להתחיל עכשיו מאשר מאוחר יותר...אתם
חייבים...אם לא.."
היא לבשה חולצה ארוכה,ומעליה ז'קט פרחוני, עם חצאית ארוכה, כמובן. על
כתף אחת היה תלוי תיק בד שאני מניחה שהיו בו נרות. היא הייתה עגולה ורחבה, מהאנשים
שבא לתת להם חיבוק. והייתי עושה את זה אם היא רק הייתה סותמת את הפה.
"...הכל בשביל אלוהים!"
היא סיימה את המונולוג
"בעזרת השם!" אחי השיב בזריזות עוקצנית.
היא הביטה בנו קפואה, כאילו חיכתה שאלוהים יכה בנו ונשנה את דעתנו.
הצלתי את השתיקה ברגע האחרון ואמרתי שוב
"לא תודה".
היא מצמצה, ויתרה עלינו והמשיכה לעבר שולחן אחר.
היא עברה בין השולחנות בקפדנות, שורה שורה. כל צעד היא עשתה במאמץ רב,
מדדה מרגל לרגל והתיק אחריה. נחושה בדעתה לשנות את העולם, או לפחות את רחבת האוכל
בקניון,
שכל אוכלי המקדונלדס יניחו תפילין!
No comments:
Post a Comment