אני אוהבת להסתכל דרך חלונות. במיוחד עכשיו כשאני בקומה 10 מחכה
למאמנת שלי כי הקדמתי. החדר עצמו קטנטן, יש בו מקום בדיוק לשתי כורסאות ושולחן.
אבל אני מרגישה כאילו יש פה מרחב אינסופי. כל הממהרים הקטנים הולכים למטה, שליח על
אופניים עובר מהר וכמעט פוגע בבחורה, שברגע האחרון זזה ימינה ונאחזת בעמוד כדי לא
ליפול.
היא תבקש ממני לשתף ולא בא לי.
איש אחד יוצא למרפסת בבניין ממול, הוא מצית סיגריה ומעשן. זה כיף כי
אפשר להסתכל על אנשים בלי שהם יודעים בכלל, בלי הרמאויות המזויפות שצריך לעשות
כשכולם באותו מפלס. מעניין אם ככה מרגישים אנשים שמסתכלים דרך מראה חד כיוונית.
בכל מקרה, הגובה נותן לי להיות רחוקה מהכול, להסתכל על הכול מזווית אחרת. להיות
רחוקים מהסכנה. לא מצליחה להבין אנשים שמפחדים מגבהים, כל כך יפה פה.
זה נחמד למעט זמן. יש שיר שנקרא "Such Great Heights". הוא אומר שם - "But everything looks perfect from far
away," שהכול נראה מושלם
מלמעלה, במיוחד מהמזגן. אבל כשנמצאים למעלה גם נורא קל להעלים עין מכל הדברים
ה-עכשיו עוד יותר קטנים- שלא בא לנו לראות. ולא להתמודד עם שום דבר, להרגיש כמו
אלוהים, כמו צופה טלויזיה בקהל של החיים.
"אופיר? את מוכנה?".
https://www.youtube.com/watch?v=0wrsZog8qXg
No comments:
Post a Comment